שבוע די עמוס היה לנו. לא כל כך בגלל רצף האירועים וקצבם - לזה אנחנו כבר רגילים לצערנו - אלא בגלל האירוע הקשה, שבוצע בשיטה חדשה, בירושלים. לא מזמן קמה צעקה, ודומני שאף היו קריאות לחקירה פלילית בחשד להסתה גזענית, נגד אנשים - רבנים בעיקר, שקבעו כי עקב המצב הבטחוני - אסור להעסיק ערבים, כי כל אחד מהם חשוד כמחבל. ואכן בשטח, ממשיכים להעסיק אותם. חלק מעסיקים אותם משיקולים כלכליים של חיסכון בעלויות, חלק עושים זאת בגלל שקשה למצוא להם מחליפים, וחלק חושבים שאם רק יספקו להם פרנסה מכובדת - יגרמו להם להתרחק מהטרוריזם. כאילו המצוקה הכלכלית היא המניעה את הטרור ואת הטרוריסטים.
את האחרונים - גם האירוע הקשה של השבוע, כאשר טרקטוריסט ערבי השתמש בטרקטור שהופקד בידיו לצורך ביצוע עבודה בשירות מעסיקו, ככלי לרצח עוברי אורח תמימים - גם האירוע הזה לא ישכנע, כמו שלא שיכנעו אותם אירועים קודמים בהם פועלים רצחו את מעסיקיהם או את אחרים, סתם כך כי בא להם לרצוח יהודים. בעצם, נראה שהאירוע הנורא הזה לא ישכנע איש להפסיק להעסיק אותם. שהרי התרגלנו לראות בכל אירוע משהו נקודתי שאינו מחייב הסקת מסקנה כוללת, מערכתית. כאילו, זה רק הוא שרצח וזה עוד לא אומר ש(כמעט) כולם רוצחים, בין בכח ובין בפועל. ואלה שקוראים להמנע מהעסקת ערבים - אלה אנשים שסובלים מפחדים דמיוניים ומנסים להפחיד גם אותנו. זה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, מדובר בסתם גזענים ר"ל.
ומהי האמת, מה מניע אותם לפגוע בנו? אולי אם את זה נבין - נצליח לפעול עליהם שיפסיקו את מסע הרצח? ובכן, בפרשת השבוע שלנו (במדבר י"ט - כ"ב) כתוב סיפור, בעצם שני סיפורים ברצף, שנותנים תשובה מלאה לשאלות הנ"ל. הסיפור הראשון (סוף פרק כ'): [כג] ויאמר ה' אל-משה ואל-אהרן, בהר ההר, על-גבול ארץ-אדום, לאמר. [כד] יאסף אהרן, אל-עמיו, כי לא יבא אל-הארץ, אשר נתתי לבני ישראל--על אשר-מריתם את-פי, למי מריבה. [כז] ויעש משה, כאשר צוה ה'; ויעלו אל-הר ההר, לעיני כל-העדה. [כח] (...) וימת אהרן שם, בראש ההר (...). זהו הסיפור הראשון כאמור, והסיפור השני נראה כאילו לא קשור בכלל:
(שם, כ"א) [א] וישמע הכנעני מלך-ערד, ישב הנגב, כי בא ישראל, דרך האתרים; וילחם, בישראל, וישב ממנו, שבי. אם הסיפור הזה בא מיד אחרי הסיפור על מיתת אהרון, בטח יש קשר בין שני האירועים המסופרים וצריכים למצוא את הקשר. חז"ל עשו את העבודה עבורנו (מסכת תענית ט/א) ואת דבריהם מביא רש"י בפירושו לפסוק: מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל. אודות ענני הכבוד כתבנו לפני כשנתיים וכאן רק נזכיר כי הם היו מעין הילה רוחנית שהקיפה את עם ישראל כל ימי היותם במדבר, והגנה עליהם מפני כל פורענות העלולה לבוא מבחוץ. בזכותו של אהרון הם היו צמודים לעם ישראל, ונעלמו עם הסתלקותו.
הכנעני היה הראשון להבחין שנסתלקו ענני הכבוד, נעלמה חומת ההגנה הרוחנית, והוא תקף. למה הוא תקף - כי חשב שהוא יכול לפגוע בישראל מבלי להיענש. זה כל הסיפור וזה מספיק. לא שהיו לו תביעות טריטוריאליות או משהו. פשוט, נקרתה לו הזדמנות לפגוע ביהודים, אז למה לא לנצל אותה?! הרי גויים לא צריכים סיבה מיוחדת כדי לפגוע ביהודים. עצם ההזדמנות זו סיבה מספיק טובה. ומה שלפעמים הם לא פוגעים ביהודים למרות שנראה כאילו יש להם הזדמנות - יש לכך כמה סיבות אפשריות, והראשונה בהן היא מציאותם של ענני הכבוד.
כאמור, ענני הכבוד הם מערכת רוחנית החופפת על עם ישראל בכלל ועל כל יהודי בפרט. הנה ציטוט ממה שכתבנו לפני כשנתיים לפרשה זו: "אהבת הבריות של אהרון הכהן ורדיפת השלום שלו, יצרו בעם ישראל אחדות שאותה לא יכול היה לפרוץ שום גורם חיצוני. ענני כבוד שחפפו על מחנה ישראל ומנעו גישה ממזיקים למיניהם". כמובן, כפי שהבאנו באותו מאמר - ענני הכבוד שבו להקיף את עם ישראל ולגונן עליו, ומציאותם היא נתון די קבוע לאורך ההיסטוריה שלנו. אלא שזה נכון באופן כללי, והראיה היא שאנחנו קיימים למרות הכל. באופן פרטי - כל אחד ואחת מאתנו נדרש לפעול לחיזוק המערכת הרוחנית שלו, לדאוג לשלמותם של ענני הכבוד המקיפים אותו, כדלהלן:
ענני כבוד לכלל ולפרט
התגובה להתקפה הכנענית היתה מאד אופיינית ליהודים מאז, ולצערנו - לא עד בכלל: [ב] וידר ישראל נדר לה', ויאמר: אם-נתן תתן את-העם הזה, בידי--והחרמתי, את-עריהם. לא היה שום ניסיון לפדיון שבויים תמורת תשלום כלשהו. חטפו לנו אנשים - צריכים להחזיר אותם הביתה במחיר גבוה ביותר, שאותו ישלמו החוטפים, עד כדי השמדה כללית, שהרי זו המשמעות של החרמת הערים. אמנם נעלמו ענני הכבוד והמצב מסוכן - אבל זה זמני, כי אפשר לפנות אל מי שיוצר אותם ולבקש שיחזרו, והם חוזרים: [ג] וישמע ה' בקול ישראל, ויתן את-הכנעני, ויחרם אתהם, ואת-עריהם; ויקרא שם-המקום, חרמה. והנה לנו עוד דרך להרתיע תוקפנות עתידית - תגובה קשה וחד משמעית לתוקפנות עכשווית.
שמה של פרשת השבוע הוא חקת, כי לאחר פסוק הפתיחה מופיע הביטוי חקת התורה. בפרשה הזאת יש כמה וכמה נושאים, רובם סיפורים מאלפים, והמסר המרכזי הוא כמובן חקת התורה. כאשר הולכים בחוקה זו, זוכים לענני כבוד המקיפים אותנו ומגוננים עלינו. זה היה מצבנו במדבר, אבל מאז השתנו כמה דברים. לאורך ההיסטוריה, שוב ושוב עזבנו את חקת התורה ושוב ושוב הוכינו. גם כעת אנחנו לא ממש צמודים לחקת התורה וכולנו חווים את התוצאות הקשות. אלא שבשונה מן העבר, אין אצלנו אפילו התחלה של הירהור בדבר תיקון הפרצות שיצרנו בענני הכבוד. ומה הפלא? הרי לא מודים בקיומם של ענני כבוד והמנהיגות שלנו היא שיוצרת את הפרצות באותם עננים שלא מודים בקיומם.
כידוע, גם במדבר יצרנו פרצות בענני הכבוד לא פעם ולא פעמיים. אודות אחת הפעמים מסופר בפרשת השבוע שלנו, וזה קורה מיד לאחר המלחמה בכנעני: [ד] ויסעו מהר ההר, דרך ים-סוף, לסבב, את-ארץ אדום; ותקצר נפש-העם, בדרך. ותקצר נפש-העם - זה אומר שאיבדו את הסבלנות, נמאס להם. איבוד סבלנות זה דבר שעלול לגרור התנהגיות שלילית ביותר, וזה מה שקורה; [ה] וידבר העם, באלקים ובמשה, למה העליתנו ממצרים, למות במדבר: כי אין לחם, ואין מים, ונפשנו קצה, בלחם הקלקל. בכך הם יצרו פירצה בענני הכבוד, והתגובה החריפה ממהרת לבוא: [ו] וישלח ה' בעם, את הנחשים השרפים, וינשכו, את-העם; וימת עם-רב, מישראל. מסתבר שהם היו מספיק רגישים ונבונים כדי להבחין בקשר שבין סיבה למסובב, בין התנהגותם לבין מכת הנחשים, ומיד הם פועלים לתיקון הפירצה שנוצרה בענני הכבוד עקב התנהגותם.
[ז] ויבא העם אל-משה ויאמרו חטאנו, כי-דברנו בה' ובך--התפלל אל-ה', ויסר מעלינו את-הנחש; הם מודים שחטאו, מפרטים במה חטאו, ואף מעזים לפנות אל האיש שנגדו דיברו, בבקשה שיעזור להם. הלואי עלינו רמת מודעות ואומץ לב כזה. משה אינו מוסיף מלה על דבריהם אלא מתפלל מיד. ויתפלל משה, בעד העם. הם מתחרטים וזה מספיק כדי לפעול להסרת המכה. אבל זה לא כל כך פשוט, כי הם עצמם צריכים לפעול תיקון בעניין שבו נכשלו: [ח] ויאמר ה' אל-משה, עשה לך שרף, ושים אתו, על-נס; והיה, כל-הנשוך, וראה אתו, וחי. הפירצה בענני הכבוד נוצרה כתוצאה מכך שהביטו כלפי מטה, התרכזו בעצמם ובתחושותיהם, במקום להביט כלפי מעלה, כלפי הרצון העליון של האין סוף ברוך הוא.
התיקון הנדרש הוא שיתרגלו הסתכלות כלפי מעלה וישעבדו את לבם לאביהם שבשמים, כלשון חז"ל המובא ברש"י. אם כך יעשו - יחיו למרות הכשת הנחש. [ט] ויעש משה נחש נחשת, וישמהו על-הנס; בפשט, נס זה מוט ארוך. הנשוך נדרש לשאת עיניו ולרכז מבט בנחש הנחושת כדי להירפא. והיה, אם-נשך הנחש את-איש--והביט אל-נחש הנחשת, וחי. יחסית, קל לאדם לרכז מבט במשהו הנמצא בקו הראיה שלו, בגובה העינים, או נמוך מקו הראיה. לרכז מבט במה שמעל לקו הראיה, ומה גם במה שמעל הראש - זה יותר קשה, וזה מה שנדרשו הנשוכים לעשות. לא להסתפק בזיכרון כללי שיש בורא לעולם, אלא להתבונן בכך עד להפנמת האמונה שהכל מאתו יתברך, לכדי ידיעה חווייתית.
בעבר, פעמים רבות העם מתלונן, נפגע, ומשה פועל לתיקון מיידי בלא שכל פרט יידרש לעשות משהו באופן אישי. במקרה הזה משה פועל אחרת ואולי זהו המסר לדורות; שכל אחד יכול וצריך לפעול להבטחת שלמות ענני הכבוד של עצמו ושל סביבתו הקרובה, כי לא תמיד ניתן לסמוך על המנהיגות. ואצלנו, הדור שהמהיגות שלו היא שיצרה וממשיכה ליצור פרצות בענני הכבוד, הרעיון הזה הוא יותר ממובן, הוא מסקנה הכרחית. כל אחד ואחת חייב לדאוג להגנה הרוחנית של עצמו ע"י התנתקות תודעתית מן השחיתות המערכתית, והתחברות לחוקת התורה, על ידי תירגול יומיומי.
וזו הדרך היחידה בה יהיה רק טוב ליהודים.
nissimye@netvision.net.il
